Einat Arif Galanti
Curator: Sally Haftel Naveh
Opening: Saturday, February 8, 2020 at 20:00 pm
عينات عاريف جلانتي
القيمة: سالي هفتل نافيه
افتتاح: سبت​, 8 براير, 2020, ​الساعة 20:00
עינת עריף גלנטי
אוצרת: סאלי הפטל נוה
פתיחה: יום שבת, 8 בפברואר, 2020, בשעה 20:00
This exhibition deals with the consequences of the relations between humans and nature on the state of the Mediterranean and the tension between beauty and pollution, which exist side by side within the ecological catastrophe. Arif-Galanti wishes to present an informal report of sorts, to expose the scale of the ecological disaster, and to turn a spotlight, through documentation and artworks, to the pivotal role that mankind plays in this devastation.

For example, the video ‘The Turtle’, depicts a carcass of a sea turtle sprawled on the shore in advanced stages of decomposition. Its’ body is covered by tiny polystyrene particles (non-biodegradable material). This is a quiet moment. Soft breeze blows through the vegetation. Almost mystical rays of light rest on the remains of the animal, deceptively uniting the turtle’s brutal death with the beauty of the light that engulfs it, until they become inextricable in the viewer’s mind. 

From one piece to another, the evidence adds up and points to a disaster, an ongoing collapse that may reach a tipping point, here and now. Arif-Galanti does not leave it as a didactic presentation of the current situation or the complicit parties. She shows that even amidst all of the destruction, the waste, the exploitation, and the pollution, we can surrender to a ray of light, a calm breeze, the flutter of the heart. Almost as a human need, she looks for the beautiful, giving herself to it and conjuring poetic moments within the catastrophe.
תערוכה זו מסכמת תקופה בת 5 שנים בהן האמנית לקחה חלק בתכנית שהות האמן בסטודיו של סדנאות האמנים. תערוכה זו עוסקת בהשלכות של יחסי האדם והטבע על מצבו של הים התיכון ובמתח בין היופי לזיהום, שמתקיימים (עדיין) זה לצד זה, בתוך הקטסטרופה האקולוגית. עריף-גלנטי מבקשת להציג מעין דין וחשבון לא רשמי של המציאות, לשטוח את ממדי האסון האקולוגי ולהנכיח, באמצעות התיעוד והעבודות, את תפקידו המרכזי של האדם בהרס.1

כך למשל, בעבודות הווידאו "הצב", נראה פגר של צב ים שרוע על החוף בשלבי התפרקות מתקדמים. גופו מכוסה חלקיקי קלקר (חומר בלתי מתכלה) קטנטנים. זהו רגע שקט. רוח חרישית מלטפת את פני הצמחיה. קרני אור נחות על שרידי החיה באורח כמעט מיסטי, מתעתעות בתודעה ולא מאפשרות להפריד בין מותו האכזרי של הצב לבין יופיו של האור האופף אותו. לעיתים נוצר היפוך לירי בו הפסולת הופכת למראה יפיפה ומהפנט כמו בעבודות הוידאו ״עטיפה״ ו"שקית" בהן נראות שקיות פלסטיק משייטות בעדינות במים הרדודים או נעות עם הרוח על פני הסלעים. ככל שמאריכים ומשהים את המבט עליהן הן כמו ׳משתלבות בנוף׳ עד שהן נהפכות לחלק אינטגרלי ממנו.1

מעבודה לעבודה מצטברות העדויות ומצביעות על אסון, על קריסה מתמשכת שעלולה להביא לשיא שאין ממנו חזרה. עריף-גלנטי לא מסתפקת בהצבעה דידקטית על המצב או על האשמים. היא מראה שאפשר, גם בתוך ההרס, הפסולת, הניצול והזיהום, להיעתר לקרן אור, לרוח חרישית ולריגשה של הלב. כמעט ככורח אנושי היא מחפשת אחר היפה, מתמסרת אליו ובוראת רגעים פיוטיים בתוך הקטסטרופה.1
 

​