Paribartna Mohanty |
باريبارتانا موهانتي |
פריברטנה מוהנטי |
|
Space Log, Resident X: April 8
As international travel is forbidden and hosting becomes dangerous, we wanted to remember some of our former residents, and how they related to questions of public space, freedom of movement, and the power of the voice, during their stay in Jerusalem. Paribartana Mohanty left us with some beautiful memories of cooking, eating and telling stories together. From his home in new Delhi, He now shares his insightful memories and reflections from wandering around in Jerusalem. |
ה-8 באפריל 2020 :X יומן חלל, רזידנט
עתה, כאשר נסיעות בינלאומיות אסורות ואירוח הופך למסוכן, רצינו להיזכר בכמה מהאמנים האורחים ששהו אצלנו בעבר, וכיצד הם התייחסו לשאלות של מרחב ציבורי, חופש תנועה וכוחו של הקול, במהלך שהותם בירושלים.1 פריברטנה מוהנטי הותיר לנו זכרונות יפים של בישול, אכילה וסיפור סיפורים יחד. מביתו שבניו- דלהי, הוא חולק איתנו כעת את זכרונותיו והרהוריו מלאי התבונה משיטוטיו ברחבי ירושלים.1 |
|
Between Two Worlds
Paribartana Mohanty, New Delhi, 2020 We hear stories of cities before we arrive there. Cities are repositories of stories and also sites of retelling those stories. Travelers recollect stories and circulate, even if they don't belong in those stories and the stories don’t belong to them. Jerusalem is old enough to become a myth. I arrived in this mythology - Jerusalem in June 2019. My short visit exposed me to the intensity and under-layers of the city. Its archeology, weather, architecture, streets, festivals, trees, shadows, youths, uniforms, buses, houses, smells, cats and locals who are cohabiting this small but politically hyper space. I walked around the Jewish quarters and travelled to the remote Arab villages. I visited Bethlehem and Qalandia checkpoint in the north leading to Ramallah. I was scared but roamed like a wandering soul in Jerusalem, like a Dybbuk, holding in between times - Between religion and culture, between language and behaviour, between gaze and appearance, between maps and rage, between police and mountains, between walls and horizons, between landscapes and sight, between sun and shadow, between Jewish and Arabs, and aliens. We are possessed by our histories and the dybbuk possesses us. Dybbuk, the soul of the (sinful) Jewish man is trapped Between two worlds, now a wanderer. Dybbuk is a 'metaphor' for time. The time which we spare in chasing our ghosts. Time that lapses carrying the Dybbuk on our backs. Stones embody time, so we throw stones when we are most vulnerable. Only stones can get rid of the ghost of time. Two theater actors told me that they are in guilt of being on the side of the power, and not being able to do anything about it. They were referring to the Israeli occupation of Palestine. And their guilt is their Dybbuk which they have to carry forever. In the old city of Jerusalem there are stones placed carefully on top of each other to build the huge city walls. You travel in time inside the enclosed city, where each wall leads to another, unveils the space. At times one might feel trapped, then a random cat, going her way discreetly, could guide you through. Light and clouds also do the same, if you follow them. The cobbled pathways bounce the heat. They are deceiving, also slippery. Jerusalem, the city blindfolds you. It makes you feel old. In this hyper time, perhaps our stories are also possessed. I didn't understand how to tell new stories of this old city, and how to re-tell old stories of the new city. I spend hours at Damascus Gate just looking at those huge stone blocks. Those old women, vendors perhaps, and the young uniformed Jewish boys and girls with guns, both appear as guardians of walls and stones. Stone becomes the wall there and Walls become the stone, it’s only a matter of time. In between two worlds, the new and old Jerusalem separated by barbed wires and concrete walls. Israeli cats are fat, lazy and shy. They don’t climb on those concrete walls. I ignored my initial fear, and roamed like a journalist. Now I try to remember those faces, in my head and with my memory I re-visit those lanes and cats. Visuals of police interrogating young Arab kids on the street of Jerusalem are distressing. Many times, I pretended to be an insider, tried not to get intimidated by the presence of Israeli police at the junctions. I managed to navigate through with a smile and in solidarity with Palestinians. Old Arab shopkeepers areשa hundred thousand years old. So are the orthodox Jews. If you gaze enough into their eyes, the eyes smile. Solidarity prevails between the firm eyes of the Arabs and the stable stones on the walls, agreed upon the grand narrative of Israeli occupation that submerges everything, everything that consists of human knowledge and experience. Whatever was called once Palestine is no more Palestinian. I am panic-stricken and yet enthralled by this short visitation, by its rare composition and complexities. When I first arrived, I started to look for Dybbuk. But now I have become a Dybbuk myself. That's because Jerusalem makes you a wanderer and most of your dreams will remain unfulfilled. I have to return again and again and again like the king Vikramaditya in search of Betaal, the ghost hanging upside down from a tree in a graveyard. I have to come to possess this city, like a Dybbuk would possess. ------------------------------------------- The Dybbuk, or Between Two Worlds is a play by S. Ansky, authored between 1913 and 1916. The play, which depicts the possession of a young woman by the malicious spirit – known as Dybbuk in Jewish folklore – of her dead beloved, became a canonical work of both Hebrew and Yiddish theatre, being further translated and performed around the world. |
בין שני עולמות
פריברטנה מוהנטי, ניו דהלי, 2020 אנחנו שומעים סיפורים על ערים עוד לפני שביקרנו אותן. ערים הן מאגרי סיפורים וגם אתרים בהם ניתן לספר מחדש את אותן מעשיות. מטיילים אוספים ומפיצים את אותם סיפורים, גם אם הם לא שייכים לאותם סיפורים והסיפורים לא שייכים להם. ירושלים היא עתיקה מספיק בשביל להיות מיתוס. הגעתי אל אותה מיתולוגיה בירושלים ביוני 2019.א הביקור הקצר שלי חשף אותי לרבדים ולעוצמה של העיר. הארכיאולוגיה, מזג האוויר, הארכיטקטורה, הרחובות, הפסטיבלים, העצים, הצללים, הצעירים, המדים, האוטובוסים, הבתים, הריחות, החתולים והמקומיים אשר חיים יחד במרחב הקטן והטעון פוליטית. שוטטתי מסביב לרובעים היהודיים ונסעתי לכפרים הערביים המרוחקים. ביקרתי בבית לחם ובמחסום קלנדיה הצפוני שמוביל לרמאללה. פחדתי אבל שוטטתי כמו נשמה תועה בירושלים, כאחוז דיבוק, נאחז בשני מישורים - בין הדת לתרבות, בין השפה להתנהגות, בין בהייה להתבוננות, בין מפות לזעם, בין משטרה להרים, בין קירות לאופקים, בין נוף למראה, בין שמש לצל, בין יהודים לערבים וגם חייזרים.1 כולנו רדופים על ידי ההיסטוריה שלנו והדיבוק רודף אותנו. הדיבוק, נשמה של חוטא יהודי שלכודה בין שני עולמות, הוא עכשיו נווד. דיבוק הוא מטאפורה לזמן. הזמן בו אנחנו רודפים אחר הרוחות שלנו. זמן בו אנו נושאים את הדיבוק על הגב שלנו.1 אבנים מגלמות זמן, ולכן אנחנו זורקים אבנים כשאנחנו הכי פגיעים. רק אבנים יכולות להיפטר מרוח הזמן. שני שחקני תיאטרון סיפרו לי כי הם מרגישים אשמים על כך שהם נמצאים בצד של הכוח, ולא יכולים לעשות עם זה שום דבר. הם התכוונו לכיבוש הישראלי, והאשמה שלהם היא הדיבוק אותה הם ינשאו לתמיד.1 בעיר העתיקה, האבנים ממוקמות בזהירות אחת מעל השנייה כדי לבנות את חומות העיר העצומות. אתה מטייל בזמן בתוך העיר הסגורה, היכן שכל קיר מוביל לאחר,חושף בהדרגה את החלל. לעיתים אדם יכול להרגיש לכוד, ואז חתולה מקרית שהולכת במסלולה הסודי יכולה להדריך אותך החוצה. אור ועננים גם הם יכולים לסייע, אם תעקוב אחריהם. הסמטאות הרצופות באבנים מסננות את החום. הן ערמומיות וגם מחליקות. ירושלים, העיר שמכסה את עינייך, מעוורת אותך. היא גורמת לך להרגיש זקן.1 בזמן היפראקטיבי שכזה אולי הסיפורים שלנו גם הם אחוזי דיבוק. לא הבנתי איך לספר סיפורים חדשים על העיר העתיקה הזו, ואיך לספר מחדש סיפורים ישנים על העיר החדשה. העברתי שעות בשער שכם בהתבוננות על אותן אבנים ענקיות. אותן זקנות, אולי רוכלות, והצעירים והצעירות היהודים/יות במדים ורובים, כולם נראים כמו שומרי החומות והאבנים. האבן נהפכת לחומה והחומה נהפכת לאבן, זה רק עניין של זמן. בין שני העולמות, החדש והישן של ירושלים, יש הפרדה של גדר תיל וקירות בטון. החתולים הישראלים הם שמנים, עצלנים וביישנים. הם לא מטפסים על אותן חומות בטון.1 התעלמתי מהפחד הראשוני שלי ושוטטתי כמו עיתונאי. עכשיו אני מנסה להיזכר באותם פרצופים' בראשי וזכרוני אני פוגש מחדש את אותם שבילים וחתולים. תמונות של המשטרה מתשאלת ילדים ערבים ברחובות ירושלים מטרידות אותי. פעמים רבות העמדתי פנים שאני מקומי, מנסה לא להיבהל מהנוכחות של המשטרה הישראלית במחסומים. הצלחתי לנתב את דרכי עם חיוך ותחושת סולידריות עם הפלסטינים.1 בעלי חנויות ערבים הם בני למעלה מעשרות אלפי שנים. כך גם החרדים. אם אתה בוהה מספיק זמן בעיניהם, העיניים מחייכות. סולידריות שוררת בין המבט הנחוש בעיני הערבים לאבנים המקובעות בקיר,הסכמה כי הנרטיב של הכיבוש הישראלי מציף ומטביע את הכל - כל מה שמורכב מהידע והחוויה האנושיים.1 כל מה שנקרא פעם פלסטין הוא כבר לא פלסטין. אני מבועת אך בה בעת מרותק מהביקור הקצר, מהחיבורים והמורכבויות המיוחדות שלו. כשהגעתי התחלתי לחפש את הדיבוק. אבל עכשיו הפכתי לדיבוק בעצמי. זה בגלל שירושלים הופכת אותך לנווד ורוב חלומותיך לעולם לא יתגשמו בה. עליי לחזור שוב ושוב ושוב כמו המלך ההודי ויקראמאדיטיה בחיפושיו אחר בתאל, רוח רפאים התלויה הפוך על עץ בבית קברות. הפכתי לרודף שלהעיר הזו, כמו דיבוק.1 |