Dan Robert Lahiani |
דן רוברט להיאני |
|
Space Log, Resident X: May 22, 2020
Dan Robert Lahiani, a resident of the Art Cube Artists' Studios, looks back on his residency in Graz, Austria, where he stayed in the frame of artists’ exchange with the Styrian Artist in Residence Program. |
ה-22 במאי 2020 :X יומן חלל, רזידנט
דן רוברט להיאני, אמן סדנאות האמנים, מספר על החוויות שלו ברזידנסי שבגרץ, שם התארח במסגרת חילופי אמנים עם תוכנית שהות האמנים של מחוז סטירייה.1 |
|
Pur-chasing of the Red Shoes: Rêveries in Graz, Austria
I have to admit that I freaked out when I got notified with a letter from the Styrian Government I was accepted for a three months Residency in Graz, Austria. I told myself “hell no. Not there. Not now". I was afraid to be far from my routine, from my partner, from love, from my constant cycling between Talpiot and Tel Aviv, from Jerusalem, my students, their love and appreciation. When I got to Graz, Austria: on the first day, I felt so relieved. I entered my room in the monastery, and I slept for 17 hours. I understand I was here to commune with myself, I thought the following: don’t create anything. Just be. Breathe, move. Drink water. And walk, look around you. Connect with your body. Explore yourself, your masculinity, your desires, your balance, your lack of balance. And that was it: I woke up everyday at 8:00, doing a specific Qi-chong movement for 2 minutes, and running in the park or the city, at my pace, celebrating “being with myself”, and being conscious of my freedom. In the monastery, I met Guillaume. It was unreal how it felt we knew each other for a longtime. We would laugh all the time and only after one day we met, he would already join me for my daily running, which surprisingly didn’t bother me at all. And the guy fucking translated Nietzsche’s poems from German to French. He was hilarious and I realized how good it fell to speak my mother tongue with someone who grew up in my city and who I really appreciated. I even started to become anxious when he told me he would leave the monastery in two weeks. How will I handle my life without him ? How will I survive ? He is my best friend. And yes I knew him for 4 days. I understood, being “away” was, for me, all about surviving. But surviving was also leading to great freedom somehow. [ interlude ] A week before my residency, I spent time with my father in Montreuil (France) . I was mostly cooking healthy stuff, and felt my ישראליות was helping there. As the doctors said, he will have to start to walk and exercise soon. So I went to Decathlon and bought him red running shoes. I also bought myself the same. We have the same size. [ resumption ] I have spent my entire residency in Graz with those red shoes. And it felt so good. I started to run everyday, for me, sometimes for my father, but mostly just for me. I went places alone making a series of autoportraits. In the periphery of Graz. In modern buildings. It was me and my camera. I was walking everywhere, looking around, with the compulsory and obligatory need to photograph what would emotionally challenge me. I felt confident. Fragile but secure. Sometimes invincible. Then fragile again. I am in a spacious industrial platform/garage in which trucks deliver marchandise. The space gives me energy. I give energy to the space. I search for balance while being in movement. Esthetics. Strength, fragility. Mortality. Weakness. Resurrection. Effort and calmness together. I jump. |
מרדף אחרי נעליים אדומות: חלומות בהקיץ בגרץ, אוסטריה
אני חייב להודות שנלחצתי כשקיבלתי מכתב ממחוז סטירייה שהתקבלתי לתוכנית שהות אמן לשלושה חודשים בגרץ שבאוסטריה. אמרתי לעצמי "ממש לא. לא שם. לא עכשיו". פחדתי להיות רחוק מהשגרה שלי, הפרטנרית שלי, אהבה, מהרכיבה בין תלפיות לתל אביב, מירושלים ומהערכה ואהבה של התלמידים שלי.1 כשהגעתי לגרץ: ביום הראשון הרגשתי הקלה. הגעתי אל החדר שלי במנזר ונרדמתי ל17 שעות. ידעתי שאני פה בשביל להתבודד עם עצמי, אז החלטתי: אל תיצור דבר. רק תהיה. תנשום, תזוז. שתה מים. ולך, תסתכל מסביב. תתחבר לגוף שלך. חקור את עצמך, את הגבריות שלך, את התשוקות שלך, את האיזון והחוסר איזון שלך.1 וזה מה שהיה: התעוררתי כל בוקר ב8:00, מתרגל תנועת צ'י קונג ספציפית למשך 2 דקות, ורץ בפארק או בעיר, בקצב שלי, נהנה "להיות עם עצמי", ולהיות מודע לחופש שלי.1 זה היה מפתיע שהרגשנו שאנחנו מכירים אחד .(Guillaume) במנזר פגשתי את גיום את השני כבר הרבה זמן. צחקנו כל הזמן ואחרי יום אחד של היכרות, הוא כבר הצטרף לריצה היומית שלי, שבאופן מפתיע לא הפריע לי בכלל. והבחור אשכרה מתרגם שירים של ניטשה מגרמנית לצרפתית. הוא היה קורע וזה הרגיש לי טוב לדבר בשפת האם שלי עם מישהו שאני מעריך וגם גדל בעיר שלי. אני אפילו נלחצתי כשהוא אמר לי שהוא עוזב את המנזר בעוד שבועיים. איך אני יכול להתמודד עם חיי בלעדיו? איך אני אשרוד? הוא החבר הכי טוב שלי. וכן הכרתי אותו רק לארבעה ימים.1 הבנתי, בשבילי להיות רחוק קשור להישרדות. אבל הישרדות גם מולידה חופש במידה מסוימת.1 [הפסקה] בעיקר בישלתי .(Montreuil) שבוע לפני הרזידנסי, העברתי שבוע עם אבא שלי מונטליו בריא, והרגשתי שהישראליות שלי עוזרת לנו שם. כמו שהרופאים אמרו, הוא חייב להתחיל ללכת ולהתאמן. אז הלכתי לדקתלון וקניתי לו נעלי ריצה אדומות. קניתי גם לעצמי אותן. אנחנו באותה מידה.1 [התחלה מחדש] העברתי את כל הרזידנסי שלי בגרץ עם הנעליים האדומות האלה. וזה הרגיש כל כך טוב. התחלתי לרוץ כל יום, לפעמים בשביל אבא שלי אבל בעיקר בשבילי. הלכתי לבד למקומות ויצרתי סדרת אוטו-פורטרטים. בפריפריה של גרץ. במבנים מודרנים. רק אני והמצלמה שלי.1 הלכתי בכל מקום, הסתכלתי מסביב, עם המחשבה לצלם את מה שיאתגר אותי רגשית. הרגשתי בטוח. שביר אבל בטוח. לפעמים בלתי מנוצח. ואז שוב שביר. אני בחלל תעשייתי/מחסן איפה שמשאיות פורקות סחורה. החלל מביא לי אנרגיה. אני מביא אנרגיה לחלל. מחפש איזון בזמן שאני זז. אסתטיקה. כוח. שבריריות. בן מוות. חולשה. תחיית המתים. מאמץ ורוגע ביחד. אני קופץ.1 |
