Artifact |
مُصطَنَع |
ארטיפקט |
|
June - September 2013
Artists: Jonathan Ofek, Meydad Eliyahu Curator: Dina Yakerson |
حزيران - أيلول 2013
المشاركين: يونتان اوفك, ميدد إلياهو آمينة المعرض: دينا ياكِرسون |
יוני - ספטמבר 2013
אמנים: יונתן אופק, מידד אליהו אוצרת: דינה יקרסון |
|
Epilogue
The intuitive desire to bring together the tangent fields of visual arts and archeology brought about the connection between artists Jonathan Ofek and Meydad Eliyahu. Eliyahu (b. 1983), a young artist based in Jerusalem as part of an artist-studios program in Talpiot, undertook the task of learning the ancient fresco painting technique. Particularly prevalent during the Renaissance era, this technique has been rarely applied in the contemporary art field. Painting on the “fresh”, moist plaster with pigments of color, consequently dictated the mural’s visual language, as well as the working process. The mural is characterized by seemingly local attributes that bring to mind Talpiot's industrial area: ruins of buildings and discarded tires, the concrete-like gray tone, and the structure of a possible factory or an army base. Various fragments from life, lacking any specifications of exact time and place, generate a pseudo historical/archeological observation. Jonathan Ofek (b. 1973), a Jerusalem-based artist as well, exhibits statues placed in a window display under dramatic lighting, thus mimicking a museum exhibit of ancient findings. Hence, the entire space functions as a time capsule, devoid of place or culture specificity; a unit that does not attempt to portray a particular historical narrative, simultaneously producing a very familiar and yet a completely new viewing experience. In this exhibition, the painter acts as the creator, demolisher, restorer, and aging accelerator of his own work, while the curator adopts the role of an archeologist/antique discoverer. This “role- play” wishes to enable a different viewing experience, an almost primal outlook on painting and sculpture: as someone who goes to see an ancient fresco which decorated the Herodian palace, or as a spectator of ancient figurines. The exhibition was born out of the question: how does our gaze alter when it rests upon objects charged with historical meaning, as oppose to the viewing experience of contemporary art? What is the transformation that the viewer’s glance has undergone throughout art- history: from being almost enthralled by objects which supposedly held healing and protecting energies and by grandiose murals decorating cathedrals and palaces, to then slowly transforming into an intellectual, calculated, “knowing” approach. “Traditional people, and I think people of the Paleolithic, had very probably two concepts which change our vision of the world. They are the concepts of fluidity and permeability. Fluidity means the categories that we have…can shift…A man can get transformed into an animal and the other way around... The concept of permeability is that there are no barriers, so to speak, between the world where we are and the world of spirits. A wall can talk to us, can accept us, or can refuse us…When you put those two concepts together, you realize how different life must have been for those people from the way we live now. Humans have been described in many ways, and for a while it was 'homo sapiens' - the man who knows, I don’t think it’s a good definition at all, we don’t know, we don’t know much, I would think 'Homo- Spiritualist'." (The Cave of Forgotten Dreams, directed by Verner Herzog, 2011) The exhibited works are not anachronistic, nor do they wish to deliberately mimic specific murals or statuettes. The spirit of our time is subtly hinted to us by some tongue in cheek details: the bus and the traffic light inscribed upon a field stone by Ofek, and the twin-towers on another stone beside it. The humor in the fresco’s restoration technique along with the self- awareness emanating from the statues – expose the mechanism of the gentle deceit and bring us back to the present. The statues and the fresco were handed to an archeologist, who prefers to remain anonymous, for description. Together we wrote this index, in order to obtain a pseudo-scientific approach and enable the viewers, even for one brief moment, to see these “artifacts” through a different lens and to allow a fresh interpretation for these works. Dina Yakerson |
خاتمة
" كان للناس التقليديين وآولئك من العصر الحجرّي القديم مفاهيم غيّرت رؤيتنا للعالم. مفهوم السيولة ومفهوم النفاذية.. مفهوم السيولة يعني آن الفئات التي تنتمي إليها قابلة للتغير. ومفهوم النفاذية يعني آنه لا يوجد حواجز، إذا جاز التعبير، بين عالمنا وعالم الارواح. يمكن للجدار ان يتحدث إلينا، ان يتقبلنا آو ان يرفضنا. وإذا دمجنا هذين المصطلحين معاً، فبإستطاعتنا ان ندرك كم كانت الحياة مختلفة لهؤلاء الناس عن الطريقة التي نعيش بها الآن. وصفت البشر بطرق عدة، وعلى فترات زمنية طويلة ك"هومو- سابينس"- "الانسان العاقل". وآنا لا اعتقد ان هذا تعريفاً جيداً، بتاتاً، نحن لا نعرف، نحن لا نعرف الكثير، كنت اظن آننا "هومو سبيروتآليست"- "الانسان الروحاني". (إقتباس من الفيلم : كهف الآحلام المنسية، اخراج: فيرنير هيرتسوغ ٢٠١١) الآعمال المعروضة في المعرض لا تنطوي على مفارقة تاريخية ولا تقصد ان تحاكي عمداً المنحوتات واللوحات القديمة الاخرى. نستشف روح عصرنا بوميض، تلميحاً ودياً في تماثيل اوفيك: نحت لحافلة بجانب إشارة المرور على حجر جيري "كنعاني"- محلي وبرجا التوآم يتجسدان في الحجر القريب. السخرية في استعادة الفريسكو مثل السخرية والوعي المنبثقة من آعمال اوفيك- تكشف لنا آلية الخداع الدمث لتعود بنا إلى الحاضر. قامت عالمة الآثار، فضلت عدم الكشف عن إسمها، بوصف المنحوتات واللوحات الجدارية. كتبنا الرقم التسلسلي الظاهر في الكتيّب، من اجل اعتماد منظور زائف-علمي وتاريخي، وبالتالي السماح للمشاهدين، ولو للحظة، ان تنظر الى هذه الآعمال من خلال منظور مختلف؛ إتاحة تفسيرها بشكل مختلف من تلك التي يتم إقتراحها عادة على الاعمال الفنية في القرن الواحد والعشرين. دينا ياكرسون |
אחרית דבר
הרצון האינטואיטיבי להפגיש שני שדות משיקים – אמנות פלסטית מחד וארכיאולוגיה מאידך – הוביל לחיבור בין האמנים יונתן אופק ומידד אליהו. אליהו (נ. 1983), אמן צעיר החי ויוצר בירושלים במסגרת סדנאות האמנים, לקח על עצמו את לימוד טכניקת הפרסקו – טכניקה של ציור על טיח לח, אשר רווחה בעיקר בתקופת הרנסאנס ולימים יצאה מכלל שימוש. הציור על הטיח ה"טרי" באמצעות פיגמנטים של צבע, הכתיב בהכרח את אופן העבודה ושפתו הציורית של הפרסקו הנוכחי, שנוצר במיוחד עבור חלל הגלריה הציור ניחן במאפיינים מקומיים, המאזכרים את אזור התעשיה של תלפיות: שרידי בניינים וצמיגים, הצבע האפור המדמה בטון והמבנה המעלה על הדעת מפעל או בסיס צבאי. פרגמנטים שונים של "חיים" מקוטעים, משוללי זמן ומקום ספציפיים, מייצרים מבט פסבדו-היסטורי/ארכיאולוגי. עבודות הפיסול של אופק (נ.1973) החי ועובד בירושלים, מוצבות תחת תאורה דרמטית בוויטרינה המתחקה אחר תצוגה מוזיאלית של ממצאים עתיקים. כך למעשה, החלל כולו מתפקד כקפסולה נעדרת מאפיינים ספציפיים המעידים על זמן, מקום ותרבות; יחידה שאיננה מתיימרת לספר נרטיב מובהק של היסטוריה מסוימת, תוך שהיא מייצרת תחושה של דבר-מה מוכר, אך עם זאת חדש לגמרי בתערוכה זו הצייר מתפקד כיוצר המשחית, "מיישן" ומשחזר את עבודתו, ואילו האוצרת מאמצת מבט של ארכיאולוגית הפועלת כמגלת עתיקות. משחק התפקידים של יוצרי התערוכה ושל עבודות האמנות המתחזות לממצאים ארכיאולוגיים, מבקש לייצר חווית התבוננות אחרת – חווית השתאות המחזירה את הצופה למבט כמעט ראשוני על אובייקטים פיסוליים או על ציור: כמי שרואה פרגמנט של ציור קיר אשר עיטר את ארמונו של הורדוס, או כצופה המתבונן בצלמיות קדומות התערוכה, אם כך, נולדה מתוך שאלה: כיצד משתנה המבט שלנו, הנח על אובייקטים או עבודות בעלי מטען היסטורי, בני עשרות אלפי שנים ביחס לחווית הצפייה באמנות עכשווית? מהי, במילים אחרות, הטרנספורמציה שעבר מבט הצופה בתוך השדה הזה; תחילתו בחוויית הקסמות כמעט מאגית מאובייקטים שלכאורה נטענו באנרגיה אשר בכוחה לרפא, להגן ולהרחיק מאיתנו את כוחות האופל, או בציורים גרנדיוזיים שקישטו ומקשטים את חללי הכנסיות והארמונות, ולאט לאט הפך למבט אינטלקטואלי, מחושב ויודע "... אני חושב שלחברות מסורתיות, ולאדם הפליאוליתי, היו שני מושגים ששינו את האופן בו אנו רואים את העולם. מושג הנזילות ומושג החדירות...מושג הנזילות משמעו שהקטגוריות שלנו יכולות להשתנות...אדם יכול להפוך לבעל חיים ולהיפך... מושג החדירות משמעו שאין גבולות בין העולם שלנו לבין עולם הרוחות. הקיר יכול לדבר אלינו, לקבל אותנו או לסרב לנו... אם משלבים את שני המושגים מבינים עד כמה שונים היו החיים עבור אותם אנשים מהדרך שבה אנו חיים היום. בני אדם תוארו בדרכים שונות, ובמשך תקופה ארוכה הוגדרו כ"הומו ספיינס"- האדם היודע. ואני לא חושב שזוהי הגדרה טובה בכלל, אנחנו לא יודעים, אנחנו לא יודעים הרבה, הייתי אומר: 'הומו ספיריטואליסט'." (מערת החלומות הנשכחים, בימוי: ורנר הרצוג, 2011). העבודות המוצגות בתערוכה אינן אנכרוניסטיות ואינן מתיימרות להתחקות במכוון אחר פסלים וציורים קדומים אחרים. רוח תקופתנו ניתנת לנו בקריצה, כרמז עדין בפסליו של אופק: חריטה של אוטובוס לצד רמזור על אבן גיר "כנענית" מקומית ובנייני התאומים על גבי האבן הסמוכה. ההומור במעשה השחזור של הפרסקו, כמו גם המודעות הבוקעת מיצירותיו של אופק, חושפים בפנינו את מנגנון התרמית העדינה ומחזירים אותנו אל ההווה הפסלים והפרסקו נמסרו לתיאור לידי ארכיאולוגית, המעדיפה להשאר בעילום שם. כתבנו את האינדקס המופיע בקטלוג במשותף, על מנת לאמץ נקודת מבט היסטורית פסבדו-מדעית ובכך לאפשר לצופים, ולו רק לרגע, לראותם דרך פריזמה שונה; לאפשר פרשנות אחרת מזו שבדרך כלל מוצעת לעבודות אמנות במאה ה-21 דינה יקרסון |